פינת יהדות ומקרא: עודד ישראלי מפריך את טענות שלמה זנד לגבי תקופת כתיבת המקרא

מאת: עודד ישראלי

הנה כמה דברים שכתבתי בזמנו כנגד הטענה שמופיעה בספרו של זנד כאילו התנ"ך נכתב בתקופה הפרסית או ההלניסטית. נדמה לי שחלקם תקפים גם לגבי הטענה כאילו התנ"ך נכתב בזמן/לאחר המהפכה הדויטרונומיסטית של יאשיהו:

מאחר שבבסיס הנרטיב האתנו-לאומי היהודי העתיק עומד התנ"ך, כפי שראינו לעיל, זנד מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו בימי קדם – בשלילת הנרטיב של ספר זה. תחילה הוא מקפיד לשבח את "הגישה הביקורתית" של הקולגה שלו מאונ' ת"א הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, ושל שותפו ההיסטוריון ניל סילברמן, אשר טוענים בספר שהוציאו שרוב הנרטיבים בתנ"ך (סיפורי האבות, יציאת מצרים, ההתנחלות, וסיפור הממלכה המאוחדת של ימי דוד ושלמה) הם דמיוניים מעיקרם, ושרוב הכתובים בו נכתבו רק בסוף ימי בית ראשון – כ"כתב תעמולה לאומני" שהפיצו אנשי חצרו של המלך-יאשיהו. ברם, לאחר שמילא את מצוות "וליקקת לקולגותיך" כהילכתה, הוא דוחה לבסוף את משנתם – שלדעתו אף היא שטופה ביותר מדי "לאומיות מודרנית" אנכרוניסטית. לשיטתו יש לדחות את התיאוריה של פינקלשטיין וסילברמן, שכן לדבריו בתקופה בה עוסק "כביכול" התנ"ך לא היה למלכים כל צורך בתמיכת העם ("מלך בחסד העם", לטענתו, זו "תופעה מודרנית"), ולכן גם לא היה להם צורך לגבש "תודעה לאומית" בקרב נתיניהם – מה-גם שלפי טענתו אף לא היו להם כלים להפיץ תודעה כזו בעולם בו לא הייתה טלוויזיה ורק מעטים ידעו קרוא וכתוב (ספרו עמ' 124). כאמור לעיל, זנד מעדיף, בסופו של דבר, לאמץ את גרסת אותם "חוקרים" תימהוניים "ניהיליסטים" מאסכולת קופנהגן-שפילד, הטוענים שהתנ"ך כולו נכתב רק במהלך התקופות הפרסית וההלניסטית המאוחרות – בידי קבוצות כוהנים ובעלי מעמד יהודאים אשר "זייפו את ההיסטוריה" והמציאו בדיעבד את "עם ישראל" (נשמע לכם מוכר?!). הוא מסכם אפוא את דרשתו בטענה ש"אין לתנ"ך כל ערך היסטורי", שכן אינו עדות אמינה לגבי התקופות בהן הוא כביכול עוסק, וגם אינו יכול להעיד על "התקופה המאוחרת בה נכתב" – שנותרה לדבריו עלומה.

מן הראוי כמובן לציין פה, שאותה אסכולת-קופנהגן-שפילד, עליה נסמך זנד, נחשבת ל"קוריוז" (בלשון המעטה) בקרב חוקרי מקרא רציניים. לא במקרה "המחקרים ההיסטוריים" שלה מרופדים בהרבה פוליטיקה אנטי ישראלית/יהודית עכשווית לגמרי, בדיוק מהסוג שמנפק זנד, ומבחינה מקצועית אובייקטיבית טענותיה מופרכות לחלוטין – הן מצד הארכאולוגיה והן מצד הפילולוגיה של הטקסט המקראי: ראשית יש להזכיר, שהמחקר הארכיאולוגי מצא אישור בתעודות חוץ מקראיות לכמה וכמה אירועים הנזכרים במקרא ככאלו שהתרחשו בימי בית ראשון: האירוע הקדום ביותר, מהמאה ה-10 לפסה"נ, הוא מסע שושק (מל"א י"ד 25 ואילך) שמתואר גם בכתובות שהשאיר מלך מצרי זה (שאמנם מכונה במצרית "שושונק") על קירות מקדש בכרנך. מהמאה ה-9 לפסה"נ נמצאה מצבת מישע מלך מואב ובה אישור לפרשת מרד מישע בישראל (מל"ב ג' 4 – 27) ואזכור מפורש של "עמרי מלך ישראל", "איש גד" ו"כלי יהוה" (שמישע "סחב לפני כמוש בבמה" כאות ניצחון על ישראל); ובכתובת ארמית שנמצאה בתל דן נמצא אישור לסיפור תבוסת יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה שלחמו בארמים (מל"ב ח' 25 – 28) ואף מופיע בה הביטוי "מלך בית-דוד" – מה שקלקל לכמה מהחוקרים הניהיליסטים הנ"ל טענה ישנה לפיה "בית-דוד הוא מיתוס"… גם כתובות שלמנאסר ה-ג' מאשור מזכירות מלכי ישראל מהמאה ה-9 לפסה"נ, "אחאב" ו"יהוא"; ובכתובות של תגלת-פלאסר נזכרים "מנחם מלך שומרון" (מל"ב ט"ו 14 ואילך) ויהואחז (אחז) מלך יהודה (מל"ב ט"ז). מהמאה ה-8 לפסה"נ נמצאו כרוניקון בבלי המספר על כיבוש שומרון בידי שלמנאסר ה-ה' (מל"ב י"ז), וכתובת של סנחריב מלך אשור שמתארת בפרוט את מלחמתו ב"חזקיהו מלך יהודה" והחרבת לכיש והמצור על ירושלים (מל"ב י"ח – י"ט) שאף נזכר בה כי הכופר ששילם חזקיהו כלל "30 כיכר זהב" – בהתאמה מלאה לכתוב במל"ב י"ח 14… בירושלים אף נתגלו באתרן בולות וחותמות של אישים הנזכרים במקרא כמו "גמריהו בן-שפן" (ירמ' ל' 10-12), "יהוכל בן-שלמיה" (ירמ' ל"ז 3) ועוד; ויש עוד ממצאים "תומכי מקרא" מימי בית ראשון, כמו מכתבי לכיש וערד ועוד – אך דומני שדי במה שכבר ראינו כדי להפריך מהיסוד את הטענה לפיה כל סיפורי המקרא "הומצאו" רק בתקופה הפרסית וההלניסטית, במאות ה-5 עד ה-3 לפסה"נ.

מעבר לכך, גם אלמלא הראיות הארכיאולוגיות, או אף אילו היינו מניחים (כפי שעושה זנד) שלסופרים יהודאים מימי בית שני היתה איזו גישה לארכיוני ירושלים ושומרון(!) מימי בית ראשון (אולי גם הם ערכו חפירות ארכיאולוגיות?!), עדיין היו עולות מתוך הטקסט המקראי עצמו מגוון בעיות שהיו מקשות מאוד על ההנחה שהם "זייפו" את כולו בימי בית שני. שהרי, כבר בראשית המחקר, מימי שפינוזה ועד וולהאוזן, שמו חוקרי המקרא לב לכך שהוא מכיל סתירות, כפילויות, סגנונות ספרותיים שונים, רבדים לשוניים שונים, ואף רבדים שונים של אידיאולוגיה ותיאוסופיה – וכל אלו היוו למעשה את הבסיס למחקר. מאחר שקשה לשער ש"זייפנים" הכותבים בתקופה אחת מסויימת היו ממציאים "סיפור היסטורי" כה מסובך ומשובש, ואף סותרים את עצמם שוב ושוב (אדרבא, יש להניח שהיו ממציאים היסטוריה פשוטה "חלקה" וקוהורנטית), הנחת המחקר הייתה שהמקרא מכיל מסורות עממיות רבות ושונות שלוקטו ע"י סופרים שונים, בעלי מגמות ואינטרסים שונים, שחיו בזמנים שונים – חלקם בימי בית ראשון, וחלקם בימי בית שני. לפי שעה לא הביאו ה"ניהיליסטים" הסבר חליפי ראוי לאופן היווצרות הרבדים הלשוניים וכל אותן סתירות וכפילויות המאפיינות את הטקסט – מה גם שלא הביאו הסבר ראוי ל"המצאת" התכנים שלו… לדוגמא, אילו הומצא המקרא כולו בידי כהני בית שני ששלטו בעם, מדוע המציאו את הסיפור על "ברית עולם" שנכרתה בין בית-דוד לה', ולא המציאו סיפור על ברית שבה ה' מבטיח כביכול דווקא לבני אהרון "שלטון עולם" בישראל? ואם כבר המציאו את "בית-דוד" מדוע המציאו גם את "בית-שאול"? ואם הומצאו כל סיפורי המקרא בידי זקני יהודה וציון שרצו לרכז את הפולחן בירושלים, מדוע מסופר בהם שדווקא שכם, ולא ירושלים, היא המקום הראשון בכנען אליו הגיעו אברהם, יעקב ויהושע – ושהם ייסדו את פולחנם דווקא שם (ובעוד מקומות אחרים, כמו בית אל, באר שבע, הר עיבל ושילה)? ומדוע דווקא ייסוד אתר הפולחן המרכזי בירושלים לא "הומצא" בפרוש בתורה (למעשה הוא רק נרמז בה) ויוחס בגלוי למי מאבות האומה? ואם נכתבו כל נבואות הנביאים רטרואקטיבית רק באמצע ימי בית שני, מדוע נכתבו בהן כל-מני נבואות לא אקטואליות שגם ברור היה בדיעבד שלא התגשמו – כמו למשל שלל הנבואות על חורבן מוחלט של העיר בבל? ואם, למשל, כל סיפור הקמת המקדש הראשון בירושלים נכתב רק לאחר שמקדש זה נחרב, מדוע מסופר שם שארון הברית נמצא בדביר המקדש: "עד היום הזה" (מל"א ח' 8)? ולבסוף, אם אמנם נכתב כל התנ"ך באמצע ימי בית שני, מתוך כוונה להשפיע על המתרחש בתקופה זו, מדוע לא מסופר בו כמעט כלום דווקא על התקופה בה הוא "באמת" נכתב כביכול? הנה כי-כן, בתשובה לכל השאלות הללו, ועוד רבות כמותן, ניתן להמציא שלל תירוצים נפתלים כיד הדמיון הטובה, אך אמיתו של דבר, הטענה לפיה המקרא כולו "הומצא" בתקופה הפרסית או ההלניסטית, מופרכת כבר מתוך ביקורת המקרא עצמו – עוד טרם שנדרשים לשלל העדויות הארכיאולוגיות הנ"ל.

באשר לטענות שמוסיף זנד עצמו למשנת הניהיליסטים, הרי שהן מופרכות עד "נלעגות" ממש… הן כל איש מכיר את סיפור שאול, שבזו למלכותו עד שלא הוכיח עצמו בקרב מול בני עמון (שמ"א י' – י"ב); את סיפור דוד שקנה את לב העם בדרכים שונות במאבק מול בית שאול (שמ"א ל', שמ"ב ג' ואילך); את סיפור אבשלום שישב בשער העיר ופיתה את העם למרוד בדוד (שמ"ב ט"ו 1 – 13); את מעשה שבטי ישראל שמרדו ברחבעם והמליכו את ירבעם (מל"א י"ב); את סיפור ירבעם שעיוות את הפולחן מחשש שנתיניו ינהו אחר בית דוד אם יעלו לירושלים (שם); ועוד ועוד מקרים בהם המלכים נזקקו ל"תמיכת העם" – לפחות לפי טענת סופרי המקרא. והרי מוזר שסופרים ימציאו סיפורים כאלו בתקופה בה הם היו "בלתי אפשריים"… למעשה, זנד צודק רק בדבר אחד – בביקורתו כלפי פינקלשטיין וסילברמן. אכן, קלושה מאוד טענתם לפיה רוב סיפורי המקרא הומצאו רק בתקופת יאשיהו כ"תעמולה לאומית" מטעם מלך שחפץ לגבש לעצמו "עם", יש מאין, על-ידי ריכוז הפולחן העממי בבירתו… זה לא שזנד צודק בעניין "הקושי ללמד ולחנך את העם בגלל שלא היו די אנשים שידעו קרוא וכתוב". אדרבא, המקרא עצמו מספק עשרות דוגמאות לאופן בו נביאים, לויים, סופרים וכוהנים, נשאו דרשות וסקירות "היסטוריוגרפיות" (ואף "שירה היסטוריוגרפית") באזני ציבור רחב – בעל-פה או מן הכתב. הבעיה היא בעצם הטענה כאילו יאשיהו שאף "להמציא לאומיות" על-ידי "המצאת" סיפורים. אם-כבר, דווקא נראה הרבה יותר הגיוני שיאשיהו שיחק על רגשות לאומיים שכבר היו קיימים מלכתחילה, וניסה לקרב אליו את העם על-ידי עריכת שינויים מניפולטיביים בנרטיבים וסיפורים "לאומיים" קדומים שכבר נגעו ללב הקהל הרחב. אחרי הכל, יש לשים לב שהנרטיב הדויטרונומיסטי במקרא – זה של ספרי דברים ומלכים אשר דוגל ביחוד מונותאיסטי של פולחן ה' ובאיחודו בירושלים – מרבה להציג את עבודת האלים האחרים (בעל, אשרה, עשתורת) כ"עבודה זרה" שאומצה מן הכנענים או הובאה לישראל בידי "אנשים זרים" (וגם נשים זרות, כמו איזבל מצור ונשות שלמה למשל), ולעומת זאת, הוא מייחס את ייסוד פולחן ה' בירושלים לדוד ושלמה, שפעלו בהתאם ל"תורת משה". וכי מה הטעם לנסות לשלול פולחן אלילי כלשהו על-ידי ייחוסו ל"זרים", אלמלא קיימת ומפעמת בעם מלכתחילה איזו זהות וגאווה לאומית בדלנית שעשויה לדחות "פולחן של 'זרים'"? ומה טעם לייחס את ייסוד מקום הפולחן בירושלים לאישים כמו משה ודוד ושלמה, אלמלא היו אישים אלו מוכרים והיה להם איזה קרדיט קדום יותר בתודעת הקהל הרחב?

——-
הערה: המאמר הופיע כתגובה לדיון בבלוג של אלי אשד ברשימות, לאמר מאת חיים מזר ואלי אשד, "הסופרים והיועצים של התנ"ך", 23 דצמבר,2009

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: